רקע רעיוני - מאמרים

מערכת חינוך כפלטפורמה / ידען

מערכת חינוך כפלטפורמה למדינה נורמלית / ירון ידען

 
מדוע מפלגת אור רואה הכרח במערכת חינוך יחידה, ללא חלוקה מגזרית? כדי שישראל תהיה מדינה נורמלית.

מערכת החינוך הקיימת מנציחה את המגזריות, המשסעת את החברה הישראלית מבפנים. כך ניתחה אתי וייסבלאי, עובדת מידע ומחקר מטעם כנסת ישראל, את מערכת החינוך בישראל:

 

לקיומה של מדינת לאום דמוקרטית מן המניין נדרשים שני תנאים:

1.       המדינה שייכת לאזרחיה ללא הבדל דת, מוצא ומין (כפי שנקבע במגילת העצמאות).

2.       אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, מוצא ומין, יוצרים את הלאום (ישראליות).

המצב כיום הוא ההפך ממציאות של מדינה נורמלית:

1.       על-פי המיתוס המקובל בישראל, מדינת ישראל אינה שייכת לתושביה, אלא ליהודי העולם.

2.       אזרחי המדינה אינם נתפסים כלאום - ואין מכירים בלאום ישראלי.

מבנה מערכת החינוך הפורמלית בישראל מורכב ביותר ומושתת על צורות שונות של סיווג וקטגוריזציה.[1]

                      א.  סיווג לפי מעמד משפטי - בישראל שלושה סוגים של מוסדות חינוך המסווגים לפי מידת כפיפותם והיענותם לפיקוח המדינה:

·  החינוך הרשמי - המורים במוסדות החינוך הרשמי הם עובדי מדינה ותוכניות הלימודים נתונות בפיקוח מלא של משרד החינוך.

· החינוך המוכר שאיננו רשמי - מוסדות מסוג זה הם מוסדות החינוך של רשת החינוך העצמאי, השייכים לאגודת ישראל ומשרתים את הציבור החרדי האשכנזי, מוסדות החינוך של מעיין החינוך התורני, השייכים לש"ס, ומוסדות מוכרים אחרים. מוסדות בקטגוריה זאת קיבלו עליהם מידה מסוימת של פיקוח המדינה, אך הם נהנים ממידה רבה של חופש בקבלת תלמידים, בהעסקת מורים, בקביעת תוכניות הלימודים וכד'. הם כפופים מבחינה אדמיניסטרטיבית לאגף לחינוך מוכר שאינו רשמי במשרד החינוך.

·  מוסדות הפטור - לפי חוק לימוד חובה הורים רשאים לרשום את ילדיהם למוסדות הפטורים מהחובות הכלולים בו ומתנהלים בלא כל פיקוח של משרד החינוך. מוסדות הפטור הם תלמודי תורה לבנים בחינוך החרדי.

                      ב.  סיווג לפי מגזר -  מערכת החינוך בישראל נחלקת לפי מגזרים לאומיים (המילה לאומיים נכתב במחקר על- ידי נציגת הכנסת, מה שמבליט את האבסורד): יהודי, ערבי, בדואי, דרוזי וצ'רקסי.

                      ג.  סיווג לפי סוג פיקוח - לפי חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, מערכת החינוך מחולקת לפי סוגי פיקוח: ממלכתי, ממלכתי-דתי ואחר. כל מוסדות החינוך הרשמיים ורוב מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים נתונים בפיקוח הממלכתי או הממלכתי-דתי. פיקוח אחר חל על החינוך החרדי ונוגע למוסדות שאינם בפיקוח משרד החינוך, ובהם מוסדות מוכרים שאינם רשמיים ומוסדות פטור. בחינוך היסודי העברי רוב מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים מסווגים תחת פיקוח מסוג אחר."

 

המסגרת המבנית של מערכת החינוך, המתוארת לעיל, היא מערך בירוקראטי מסורבל, בזבזני ובלתי יעיל, העשוי טלאי על טלאי.

יתרה מכך, החלוקה המגזרית בה אינה פונקציונאלית אלא פוליטית ואינה נגזרת רק משוני בתוכן רעיוני אלא ממפתח מפלגתי ועדתי: רשת החינוך העצמאי שייכת לאגודת ישראל ומשרתת רק את הציבור החרדי האשכנזי, מוסדות החינוך של מעיין החינוך התורני שייכים לש"ס והממ"ד הוא יציר כפיה של המפד"ל ונועד לציבור הדתי-לאומי. במקום שילוב של הכלל למסגרת לאומית מאחדת, המטפחת תחושת שותפות ואחריות קולקטיבית, מערכת החינוך הקיימת רק מחזקת את הפילוג החברתי ומטפחת מעין "לאומיים" שונים בתוך אותה מדינה.

מערכת חינוך אחת לכולם היא תנאי יסודי לארגונה של חברה לאומית. ולצורך זה נחקק חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 - שאושר בכנסת ב- 12 באוגוסט 1953 - שמטרתו לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעצב מערכת חינוך ממלכתי משותפת, נייטרלית מבחינה מפלגתית, שתחנך את התלמידים על פי "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע". בן-גוריון היה מודע לחשיבות החינוך הממלכתי לכל אזרחי ישראל וכשקמו לו מתנגדים מקרב המפלגות הקיימות, הוא הכריז שלא יוותר בעניין זה ואיים בהתפטרות. כך התקבלה עמדתו [עוד פרטים כאן].

החלוקה המגזרית של מערכת החינוך אינה חלוקה מבנית גרידא, אלא היא מכתיבה תכנים, ערכים, אמונות ואפילו עמדות פוליטיות מגזריות, ומטרתה אינה להקנות השכלה רחבה, אלא לגדל דורות של בוחרים, שימשיכו לחזק את כוחה של הנהגתם המסורתית.

כדי להבליט את האבסורד יש לתת את הדעת שמוסדות ההשכלה הגבוהה (אוניברסיטאות ומכללות) בדרך כלל חפים מחלוקה מגזרית, פוליטית ודתית וכל אזרח, ללא הבדל דת, מוצא ומין, רשאי ללמוד בהם. הסיבה לנורמליות זו היא, שההשכלה הגבוהה מושתתת על עקרונות התבונה, המתאימים לכל בני האדם, בין שהם  מתמחים בטכנולוגיה, במדעי הטבע, או במדעי הרוח; היסטוריה, פילוסופיה, ביקורת המקרא, הברית החדשה והקוראן.

מה משונה אפוא המציאות הישראלית: את ילדינו הרכים אנחנו מחנכים על-פי תפיסות עולם מנוגדות זו לזו, לא על יסוד הרציונליות והתבונה אלא מגזר מגזר על-פי ערכיו ואמונתו.

מהם הניגודים הערכיים בין המגזרים ואלו זהות וערכים בסיסיים יונקים תלמידי כל מגזר?

החינוך הממלכתי (הכללי) מבוסס על ערכי הסובלנות, כבוד האדם וחירותו ועל ערכים יהודיים דמוקרטיים. המונח "ערכים יהודיים" מעורפל והנטייה בפועל היא לקשור בין יהדות לדת האורתודוכסית תוך התעלמות, כמעט מוחלטת, מהיהדות כתרבות לא דתית, מהיהדות הרפורמית (חלק הארי של יהדות העולם) ומהיהדות הקונסרבטיבית.

החינוך העצמאי מקנה חינוך תורני בלבד, ללא הכשרה מקצועית והשכלה כללית, ומחנך נגד מדינה יהודית דמוקרטית - כך אמרו הוגי הדעות של הציבור החרדי. למשל הרב אלעזר מנחם מן שך (מנהיג הזרם הליטאי-חרדי): "אנא פטור אותנו מקללת הדמוקרטיה החדשה שנשלחה לעולם, שהיא ממש כמו מחלת הסרטן שנשלחה לעולם" ולמשל הרב חיים שאול קרליץ (חבר מועצת חכמי התורה של דגל התורה): "עלינו לזכור דבר אחד יסודי – כל כולה של הכנסת, היא נגד התורה, עצם הדבר שקמים להם בני אדם ומכריזים כי הם "המחוקקים", זהו נגד התורה מן השמיים [...] גם אם יצביעו בכנסת בעד קיום מצוות, זהו נגד התורה [...]. הנציגים בכנסת הם 'שתדלנים' שלנו. אין בכך כל הכרה בקיומו של מוסד זה ששמו 'בית המחוקקים'" [יתד נאמן, 31/5/2000].

מעיין החינוך התורני של ש"ס מקנה רק השכלה תורנית, ללא הכשרה מקצועית וכללית, ומחנך נגד החוק ונגד בתי המשפט, שהם אושיות המדינה הדמוקרטית. הרב עובדיה יוסף, מנהיג ש"ס והאורים-ותומים של מעיין החינוך התורני כותב כך: "לפי ההלכה על פי תורתינו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ודבריה נר לרגלינו ואור לנתיבותינו... ולכן איסור חמור הוא להתדיין בכל הדינים האלה בפני ערכאות ששופטים לפי חוקות הגוים, אשר עליהם נאמר ומשפטים בל ידעום. ואין כל הבדל בזה בין כשהשופטים גוים, לבין כשהשופטים יהודים הדנים על פי חוקות הגוים, שלא כדין התורה"  [שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן סה].

החינוך הממלכתי-דתי מחנך נגד מדינה יהודית במובן הפלורליסטי ונגד מדינה דמוקרטית. כך למשל סובר הרב משה צבי נריה ז"ל (אבי 'הכיפות הסרוגות'): "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים  [כוונתו למייסדי המדינה החילונים, י"י], באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת, בגרגרים של היסטוריה ושל חיבת השפה [...] עומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ-ישראל, כאשר כבר נוכחנו על-פי הניסיון [...]. בלי אורה של תורה אי אפשר לקנות את הלאומיות הטהורה שנאותה לגוי קדוש, ושלאומיות אחרת תהפך לרועץ ח"ו" [ערוץ 7, דברים לזכרו של משה צבי נריה].

החינוך הערבי מחנך ללאומיות פלסטינית. מטרות החינוך הערבי כפי שנוסחו בוועדת המעקב לענייני החינוך הערבי: "מטרות החינוך הממלכתי בבתי הספר הערביים במדינת ישראל הן:
לחנך על ערכי התרבות הפלסטינית, הערבית וההומנית, וכמו כן לחנך לקשר המיוחד עם שאר העם הפלסטיני ולחיזוק הזיכרון ההיסטורי הפלסטיני, לחנך לאחדות העמים ולזכות לאזרחות ולדו-קיום ושיתוף עם העם היהודי במדינת ישראל לפי עקרון השוויון והכבוד ההדדי" [צוטט מהמכון הישראלי לדמוקרטיה].

התפלגות התלמידים בין מגזרי החינוך השונים מדאיגה מאד: על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-37% מהתלמידים בפיקוח משרד החינוך לומדים בחינוך העברי בפיקוח ממלכתי, 15% בחינוך הממלכתי-דתי, 23% בחינוך החרדי ו- 25% - בחינוך הערבי.

הנתונים מראים ארבע חברות שונות שסדרי הגודל שלהן דומים (אין רוב דומיננטי), המחנכות לערכים סותרים. רובן מתנגדות לחוקי יסוד של מדינת ישראל וכולן מחנכות נגד שאיפתם של מייסדי המדינה להקים בית לאומי לעם היהודי כמדינה של לאום ישראלי, המבוססת על אמנת האומות המאוחדות לשוויון אזרחי, המטפחת רגש לאומי, ישראלי, שווה לכלל אזרחיה, ותרבותה משקפת את תרבותו של הרוב היהודי הדומיננטי בה.

______________________________
[1] המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, הקצאת משאבים לשירותים חברתיים – 2002, עורך: יעקב קופ, ירושלים, דצמבר 2002; משרד החינוך, ועדת-שושני, דוח הוועדה לבדיקת שיטת התקצוב, 2002, עמ' 3-4.