מדור עיתונאות דת ומדינה

כן. פרזיטים/ נחמיה שטרסלר

כן. פרזיטים/ נחמיה שטרסלר – הארץ – 05.09.03

"מי שחושב מחשבות אוון על בחורי הישיבות, וקורא אותם פרזיטים, הוא מנוול,
אפיקורס, מותר להרוג אותו", הפליא לומר השבוע הרב עובדיה יוסף בדרשתו
השבועית. נראה כאילו הוא בודק את גבולות חופש השיסוי ומציב שוב ושוב
אתגרים לפני היועץ המשפטי לממשלה. האם עידוד לרצח גם הוא לגיטימי אצל
אליקים רובינשטיין?
השבוע תקף יוסף בעיקר את בעלי הכיפות הסרוגות, המייצגים את הערכים ההפוכים
מאלה שהוא מייצג: "מפד"לניק, שאפילו מניח שני זוגות תפילין על ראשו,
גם של רש"י וגם של רבנו תם, המחשבות שלו רעות. מה הוא אומר? שתלמידי
חכמים היושבים בישיבה ובכוללים הם פרזיטים, לא תורמים למדינה? יש לו
דעות משונות, דעות של כפירה, של מינות. הוא לא מבין שאלה (בחורי הישיבה
והכוללים) מחיים את העולם כולו... בלעדי התורה ולומדיה העולם היה חרב.
יעזוב הכל וילך לצבא? מה יעשה שם בצבא?"
ובאמת מה יעשה הצעיר החרדי בצבא? יילחם על הגנת ביתו? מה פתאום? בשביל
זה ישנם החמור החילוני והאפיקורס בעל הכיפה הסרוגה. המפד"לניק מרגיז
במיוחד, כי הוא מייצג את המיזוג האפשרי בין תורה לעבודה, בין תורה לשירות
בצבא. המפד"לניק הוא ההוכחה שניתן לקיים את כל המצוות וגם להיות אזרח
מועיל - ולכן הוא היריב הקשה ביותר לרב עובדיה יוסף.
לפני כשנתיים פירסם הרב פסק הלכה שבו קבע, כי "מי שלומד תורה פטור מלהילחם".
אמנם, ב"י"ד החזקה" של הרמב"ם, בהלכות מלכים, נפסק, שבמלחמת מצווה חובה
על כולם לצאת לקרב, אפילו "חתן מחדרו וכלה מחופתה", אך מי הוא הרמב"ם
לעומת עובדיה? ואם יש הורים רעים שבכל זאת רוצים שבנם ילמד בישיבת הסדר
ואף ישרת בצבא, פוסק הרב, שבמקרה כזה אסור לבן לשמוע בקול הוריו ועליו
ללכת ללמוד אך ורק ב"ישיבה קדושה" שבניה אינם משרתים, וכך גם אחד מעשרת
הדיברות, כבד את אביך ואת אמך, נופל שדוד לרגלי הרב.
יש עדיין כמה תמימים שסבורים, שפסיקת הרב נובעת ממניעים דתיים, מפרשנות
תיאולוגית עמוקה. האמת שונה, והיא צינית לחלוטין: הרב בונה לצאן מרעיתו
את הבסיס האידיאולוגי להתחמקות משירות צבאי, כדי שיהיו אסירי תודה ומחויבים
לו לעולם, כי מה יקר לאדם יותר מאשר בנו?
בעוד שאם המפד"לניק אינה ישנה בלילה מרוב דאגה וחוששת מכל דפיקה לא
מוזמנת בדלת, מביא הרב יוסף לאם החרדית את המתנה הגדולה מכל: בן שלא
ישרת לעולם בעזה או בשכם, ושערה משערות ראשו לא תיפול. האם החרדית נמה
בשלווה, והרב מספק לה את ההסבר, שבלעדי בנה "העולם לא היה מתקיים אפילו
שעה אחת" כי הוא "מחרף את נפשו באוהלה של תורה".
לאחר שדאג לשלומם הפיסי של צאן מרעיתו, דואג הרב להעניק לקהלו את מתנת
החיים בלא עבודה, חיים על חשבון אחרים, אותם פראיירים שעובדים ומשלמים
מסים. ארבעה מתוך כל חמישה גברים חרדים אינם עובדים. חלקם (הצעירים
והרווקים) רשומים בישיבות, הנשואים רשומים בכוללים. מבנה מסובך ומושחת
מאפשר להם לחיות כל חייהם בלי לעבוד אפילו שעה אחת.
משרד הדתות מעניק להם קצבת כולל וקצבת הכנסה, משרד החינוך מספק להם
קצבת מלמדי תורה, משרד השיכון מעביר להם קצבת שכר דירה, הביטוח הלאומי
משלם להם קצבת ילדים (שקוצצה באחרונה), ויש להם גם הנחות גדולות בארנונה,
במים, בתחבורה הציבורית, במעונות יום, בגני ילדים, בפנימיות, בביטוח
בריאות ובביטוח לאומי.
חיים בלא עבודה היא גישה לא יהודית, שהתפתחה רק כאן, בארץ ישראל. היא
אינה קיימת בברוקלין או באנטוורפן - שם החרדים כן עובדים. רק כאן הצליחו
האגודה וש"ס לעוות את היהדות עד כדי כך, שהפכו את ה"אי עבודה" לערך
יהודי, ומשלם המסים נאלץ לממן את השיגעון.
כל גדולי הדור לכל אורך ההיסטוריה היהודית גם למדו תורה וגם עבדו לפרנסתם.
רק במקרים ספורים חיו על חשבון הציבור, ומעולם לא היה מצב שבו קהילה
שלמה לא עבדה. הרמב"ם פסק שאסור להתקיים מרבנות, ואף עבד כרופא. חכמינו
אמרו "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" (אבות א', י').
מדוע איפוא מתפלא הרב עובדיה יוסף, שציבור שלם, שעובד קשה, משלם מסים,
משרת בצבא - מכנה את בני הישיבות פרזיטים? הם פרזיטים, ועוד איך.