מדור עיתונאות דת ומדינה

הילדים שיצביעו מחר/ נחמיה שטרסלר

הילדים שיצביעו מחר/ נחמיה שטרסלר – הארץ - 27.05.08

אין דבר פופולרי פחות מאשר להביע תמיכה כלשהי בראש הממשלה - ולא חשוב באיזה נושא. אלא שיש נושא מרכזי אחד, שבו אהוד אולמרט ראוי לתשבחות: קצבאות הילדים.

מאז נכנס אולמרט לתפקידו מופעל עליו לחץ עצום להגדלת הקצבאות. אלי ישי, יו"ר ש"ס, רוצה בזה יותר מכל. הוא אף מאיים בפרישה מהקואליציה, אם הקצבאות לא יועלו באופן משמעותי. ובלי ש"ס אין לאולמרט קואליציה.

נקודות זכות צריך לרשום גם לשר האוצר, רוני בר-און. הוא החלטי בהתנגדותו להעלאת הקצבאות, ובדיונים פנימיים באגף התקציבים נשמע אומר: "לא יהיה גידול בקצבאות הילדים, לא אתן לזה יד. אולי יורידו לי את הראש, אבל אצלי זה לא יעבור".

אתמול נערך דיון בנושא בוועדת המשנה של הקבינט החברתי-הכלכלי. בר-און הציג שם עמדה לא מתפשרת. הוא אמר, שלא ניתן לצמצם את העוני בעזרת קצבאות, שזה טיפול קוסמטי לטווח קצר. הוא דיבר בזכות השקעה בחינוך ועידוד יציאת שני בני הזוג לעבודה, ובכך הממשלה משקיעה מיליארדים רבים. אבל ישי לא התרשם. הוא אמר, שצריך להגדיל את הקצבאות מיד ובאופן משמעותי.

ישי מודאג מהתהליכים העוברים על החברה החרדית. מתברר, שהקיצוץ שנעשה בקצבאות הילדים ב-2003 גרם ליותר ויותר חרדים להצטרף לשוק העבודה, ויש אף ירידה במספר הילדים במשפחה. ישי מציג את עצמו כאביר המלחמה בעוני, אך למעשה רוצה להנציחו - על ידי סימום הציבור בקצבאות.

ככל שציבור בוחריו יזכה לידע כללי נמוך יותר (במדעים ובאנגלית) ולמשפחות יהיו יותר ילדים כך הם יהיו עניים יותר, יהיה להם קשה יותר לצאת לעבודה, ולכן יהיו תלויים בו יותר להשגת הטבות ומענקים מהשלטון. קצבאות גבוהות יותר מנציחות את התלות בפרנסי העדה, וככל שמספר הילדים רב יותר גדל מספר הבוחרים העתידיים של ש"ס - עולם ציני ודוחה.

הגדלת הקצבאות גם נותנת תוצאות מיידיות כי המשפחה מקבלת כסף לידיה. אלא שזה כמו הזרקת סם ישירות לווריד. יש אמנם הרגשה מיידית טובה, אך כעבור כמה שעות מגיע ה"קריז" והגוף נחלש. מהלכים אמיתיים למלחמה בעוני הם מורכבים ודורשים זמן, אך רק הם יכולים לפעול. שכן משמעותם היא מתן חכה לחלשים ומאמץ ללמדם לדוג לבד - ולא סתם חלוקת דגים בתור ממשלתי ארוך.

הנה לדוגמה תוכנית ויסקונסין. ישי צימצם והגביל אותה מאוד למרות הצלחתה להחזיר לשוק העבודה מובטלים כרוניים. כי ישי אינו אוהב אנשים לא מרוצים, כאלה שלוחצים עליהם לצאת לעבוד ואף מכשירים אותם לשם כך. מדובר במי שהתרגלו במשך שנים להישאר בבית ולקבל קצבאות; לכן את כעסם על כך שמחייבים אותם לצאת לעבודה הם הפנו כלפיו, והוא מיהר להתקפל. עכשיו הם שוב בבית, חיים על קצבאות - ואוהבים את ישי.

יש עוד דרכים לעידוד היציאה לעבודה; הנהגת יום לימודים ארוך, מה שיאפשר לשני בני הזוג לצאת לעבודה. אבל ישי אינו תומך בכך כי זאת תחרות עם רשת החינוך העצמאי של ש"ס. ישי גם אינו תומך בהגדלת התקציבים למעונות יום ורוצה את כל הכסף לקצבאות. התקציבים אמנם הוגדלו באחרונה ב-165 מיליון שקל, אך אין די בכך. מעונות מסובסדים יאפשרו לשני בני הזוג לצאת לעבודה וילדיהם יזכו למסגרת חינוך טובה.

אם ישי היה רוצה באמת לפתור את בעיית העוני, היה עליו ללחוץ בכיוונים אחרים, ולא לתמוך בהגדלת הקצבאות. היה עליו ללחוץ למען הרחבת ההכשרה המקצועית, החלפת עובדים זרים בעובדים ישראלים ומס הכנסה שלילי. במקום להתנגד ל"תוכנית הליבה" של משרד החינוך היה עליו להיות הראשון שיכניס ל"אל המעיין" את לימודי המדעים, המתמטיקה, ההיסטוריה והאנגלית - ברמה הגבוהה ביותר - כדי לקדם את הציבור שלו. אבל ישי אינו רוצה השכלה ועבודה. הוא רוצה ציבור בור, כנוע וחלש, התלוי בו.

ישי מסתכל רק על הטווח הקצר, על הבחירות הקרבות. אבל עליו להבין, שהחמור החילוני לא יוכל לשאת על גבו לעד את החברה החרדית הגדלה והולכת, אם זו לא תצא לעבודה. הנטל יהיה כבד מדי, ויום אחד יגיעו המשבר והקיצוצים - כמו שקרה ב-2003.

אולמרט הוא היום גווייה פוליטית. החקירות בעניין השוחד משתקות אותו. אבל בנושא הקצבאות הוא עומד איתן, ועל כך הוא ראוי לתמיכה.