מדור עיתונאות דת ומדינה

החרדים: 27% מתלמידי כיתות א', 800 חיילים בצה"ל, 7 ילדים במשפחה, 10% מהאוכלוסיה היהודית בישראל

עימותים מתוקשרים? הפגנות אלימות? לא תמיד המצב היה כל-כך דרמטי. רק לפני שישים שנה הייתה החברה החרדית מגזר המחמד של מדינת ישראל. שלושים עד ארבעים אלף אנשים, נשים וטף בשולי הזרם המרכזי, שמתבלים את הישראליות יפת הבלורית בניחוח אותנטי של בית סבא, ובתמורה נהנים מכמה פריבילגיות שנראו אז די קטנות: אוטונומיה בחינוך ואי-גיוס לצבא.

מאז קם הגולם על יוצריו. "ההסדר עם המדינה שאי-גיוס לצבא נקשר בלימוד לאורך שנים הביא לשינוי במבנה החברה החרדית", מסביר גלעד מלאך, דוקטורנט למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. "השילוב הזה, בין חברה שגדלה בקצב מהיר ובין הפיכתם לחברת לומדים, הפך אותה לחברת עוני. היא לא הייתה כזו; עם קום המדינה חרדים עבדו".

  


נקודת המפנה, מסמן מלאך, הייתה בחירות 1977 - אז חזרו החרדים אל הקואליציה, הפעם עם אג'נדה ברורה לקבל תמיכות בדמות קצבאות ילדים וסיוע בדיור. המפלגות החרדיות הצליחו; הצליחו מדי, אפשר לומר, ובשנות ה-90 הסאה כנראה הוגדשה. החברה הישראלית הגיעה להבנה, שנוסחה היטב על-ידי נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק: "הכמות עושה איכות". זאת אומרת, מסביר מלאך, "שתמיכה או הטבה או תקנה, שניתנה לחברה קטנה וחלשה, לא יכולה להתקיים כלפי חברה גדולה כל-כך, כך שהשינוי הכמותי הוא למעשה שינוי איכותי".

המסקנה במסדרונות השלטון הייתה שהסטטוס קוו הישן כבר לא יכול להמשיך להתקיים. מספרם ההולך וגדל של החרדים מחייב התארגנות מחודשת. איך משנים הרגלים ישנים ובונים סטטוס קוו חדש? ראשית יש להסכים על שורש הבעיה: המספרים שעומדים מאחורי החברה החרדית. על פניו לא עניין מסובך. בפועל, כל דובר מושך את המספרים לכיוון האינטרסים שלו, והאמת כלואה אי-שם באמצע.

כמה חרדים יש? כמה ילדים יש להם? איפה הם גרים? איך הם גומרים את החודש עם שבעה ילדים ועם 6,000 שקלים? ואיפה הם מעדיפים לקנות את הפאות? G יצא בעקבות המספרים האמיתיים, ומנסה להתמודד עם השאלה המעניינת מכול: האם ניצני השינוי שחדי העין מזהים בעשור האחרון בקרב החברה החרדית יצליחו להוציא אותה מהקיבעון, או שהם ילכו לאיבוד ויתנדפו תחת מכבשי הילודה המסורתיים? תוצאות אמת.

 

1. 10% מהאוכלוסייה היהודית

על שאלת היסוד, כמה חרדים יש בישראל הדעות חלוקות. הסיבה היא שתת-השאלה המתבקשת היא: מי הוא בכלל חרדי? האם בחור ישיבה שיש לו בארון לא רק חולצות לבנות אלא גם כמה בתכלת, נחשב לחרדי? האם ציוני דתי ששובר ימינה, מגדל פאות ודוחה את גיוסו הוא חרדי? ומה עם איש עסקים, בוגר הקמפוס החרדי שבקריה האקדמית קריית אונו? חרדי או כבר לא? גם ללמ"ס אין על כך תשובה חד-משמעית.

"ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש שתי מערכות מקבילות לספירת חרדים, שכל אחת מהן מניבה תוצאות שונות", מסביר שחר אילן, סמנכ"ל מחקר והסברה בעמותת חדו"ש, הנשענת על המספרים כדי לפמפם את האג'נדה שלה לקידום חופש הדת בישראל.

האחת, שעל-פי אילן "הייתה מצוינת לשנות ה-90, אבל היום איבדה מתוקפה", היא שיטת הספירה לפי מוסד הלימודים האחרון, המכונה בלמ"ס "סקר כוח אדם". הבעייתיות בה - שבאה לידי ביטוי בכך שחרדי שהולך לאוניברסיטה או שאינו לומד בכולל לא מחושב כחרדי - לא מפריעה לרוב הכלכלנים להישען עליה. עם זאת, הבעייתיות הביאה את הלמ"ס לפיתוח סקר מקביל, המכונה "הסקר החברתי", שבודק רמת דתיות, ונשען על ההגדרה העצמית של הנסקר, שאמור למקם את עצמו על הסקאלה שבין חרדי, דתי, מסורתי-דתי, מסורתי ללא כל-כך דתי וללא דתי, חילוני.

מלאך טוען שגם הסקר הזה לא מניב תוצאות מדויקות: "יכול להיות ש-8%-7% מהמשרתים בצבא יגדירו עצמם כחרדים". אבל בני פפרמן, שעומד בראש מינהל תכנון, מחקר וכלכלה של משרד התמ"ת, והנחשב לאוגדן נתונים מהלך, מתעקש ש"ההגדרה העצמית הולכת ונתפסת כאמצעי לסיקור נכון, והיא זו שחושפת את השינויים האמיתיים שמתרחשים בחברה החרדית".

מהי השורה התחתונה? אילן אומר שלהוציא את משרדי הפרסום החרדים, שמסיבות ברורות מנפחים את המספר למיליון, רוב העוסקים בתחום יסכימו שמספר החרדים נע בין 600 ל-700 אלף איש, אישה וילד: "זה לפי ההערכה שהם 9%-8% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל, ו-10% מהאוכלוסייה היהודית".

"ב-2008", ממשיך מלאך, "היו 600 אלף חרדים, בהסתמך על הסקרים של הלמ"ס. ולפי החישוב שהם גדלים ב-5% בכל שנה, בסוף 2010 הם אמורים להיות 690 אלף".

2. 27% מתלמידי כיתות א'

 

באותו החישוב של מלאך ניתן להשתמש גם כדי לנבא את העתיד באשר לחלקו של המגזר החרדי בחברה הישראלית. אם שיעור החרדים מקרב האוכלוסייה היהודית עלה בשנים 1990-2008 מ-5% ל-10%, אז התחזיות הן שב-2025 שיעור החרדים בקרב האוכלוסייה היהודית יעלה מ-10% ל-18%.

אנשי הנתונים אוהבים מספרים מוצקים, ולכן הם גם סופרים את הילדים. אילן קובע שהחברה החרדית מתחלקת בגסות לשליש מבוגרים ושני שלישים ילדים. לדבריו, משום שלגבי גילאי הגן הנתונים אינם מקיפים את כלל האוכלוסייה, מומלץ להציץ ביומני הנוכחות של כיתות א', שלפיהם 27% מילדי כיתות א' במערכת החינוך היהודית כיום הם חרדים. מלאך מתרגם זאת לעתידנית כך: ב-2025, 35% מילדי כיתות א' בחינוך העברי יהיו חרדים.

אחד המשתנים שהשלכותיו על קצב הגידול החרדי עדיין לא לגמרי התבהרו הוא השפעת ביטול קצבאות הילדים הפרוגרסיביות ב-2003, על-ידי בנימין נתניהו, אז שר האוצר הקשוח. דווקא פה, אילן מתמלא אופטימיות ומצביע על נתוני המחקר שערכו בביטוח הלאומי ובבנק ישראל, שלפיהם בשנת 2001-2002 שיעור הפריון של אישה חרדית (זאת אומרת, כמה ילדים היא עתידה ללדת) עמד על 7.24 ילדים, ואילו ב-2006-2007 שיעור הפריון של אישה חרדית ירד ל-6.74 ילדים. "חצי ילד פחות בחמש שנים, זה המון", קובע אילן.

אבל אפילו מחברי המחקר מקפידים לסייג את הנתונים בסיכום: "המחקר נערך זמן קצר יחסית לאחר הקיצוץ בקצבאות הילדים, ולכן לא ברור באיזו מידה הירידה החדה בילודה ב-2004-2007 תתמיד בטווח הארוך ותביא להפחתת הפריון".

3. נשים עובדות יותר

אם הוויכוח בין שתי שיטות הסקרים של הלמ"ס נשמע קודם כמו עניין אקדמי יבשושי, כשמתמקדים בשאלת התעסוקה הפערים בין שתי השיטות מקבלים נפח משמעותי. לפי האחד (סקר כוח אדם) המצב תקוע; ולפי השני (סקר חברתי) יש שינוי ברור במגמה.

הסיבה לכך ברורה: השיטה שלפיה חרדי הוא רק מי שמוסד הלימודים האחרון שלו הוא כולל או ישיבה חרדית, דוחקת אל מחוץ לטבלה אפילו את מי שלמדה חינוך לגיל הרך במכללה החרדית בירושלים; שלא לדבר על עורך דין שהשלים את לימודיו בקמפוס החרדי של קריית אונו. והרי ברור שדווקא מי שבחר במסלולים אלה, פניו אל שוק העבודה. המשמעות של הפער הנידון היא כמעט 20%, כשהמינימליסטים קובעים שרק כשליש מהחרדים עובדים למחייתם, בעוד המקסימליסטים טוענים שמחצית מהחרדים מרוויחים את לחמם בעמל כפיהם.

כך זה נראה מקרוב: לפי סקר כוח האדם של הלמ"ס, 49.1% מהנשים החרדיות מועסקות, לעומת 70% מהחילוניות. כשמגיעים לגברים החרדים, התמונה עגומה עוד יותר: רק 34.7% מהגברים החרדים מועסקים, לעומת 79.9% מהגברים החילוניים. נתוני תעסוקה אלה מתייחסים לאנשים שקמים בבוקר ויוצאים לעבודה, ויש להבדילם ממספר "המשתתפים בכוח העבודה", הכולל בתוכו את המובטלים; לפיו, 55.7% מהנשים החרדיות ו-41.5% מהגברים החרדים משתתפים בכוח העבודה (לעומת 75.8% מהנשים ו-83% מהגברים החילונים).

נתוני הסקר החברתי קצת יותר מעודדים; לפיו, 91% מהגברים המסורתיים, 94% מהדתיים, 93% מהחילונים ו-52% מהחרדים שייכים לכוח העבודה. כך בשנת 2009. אם משווים זאת לשיעור הגברים החרדים המועסקים ב-2002 - 42% בלבד - מצטיירת עלייה מעודדת במספר המועסקים במגזר החרדי. אפילו אילן מודה בזה, רק מקפיד להוסיף שזה מעודד "ביחס לעצמם".

4. מעדיפים את הסקטור הציבורי

אחת הבעיות שעליהן מצביעה עמותת חדו"ש היא מקומות התעסוקה של המגזר החרדי, כפי שאלה מצטיירים מנתוני הלמ"ס: 72% מהנשים החרדיות שעובדות ו-45% מהגברים החרדים שעובדים מועסקים במגזר הציבורי (לעומת 43.5% מהנשים החילוניות ו-20% מהגברים החילוניים). "זאת אומרת", מפרש אילן, "שכשחרדים עובדים, הם לרוב לא עובדים בשוק הפרטי".

אם למקד את הנתונים: המגזר החרדי מייצר בעיקר אנשי חינוך. ממחקרה של ד"ר לי כהנר, מהחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה - שחקרה את התפתחות המבנה המרחבי של האוכלוסייה החרדית בישראל - עולה ש-60% מהנשים החרדיות ו-40% מהגברים החרדים שעובדים מועסקים בהוראה ובחינוך. בשירותים ובמסחר נמצא עוד 20% מהגברים ו-15% מהנשים בני המגזר החרדי. במזכירות ובפקידות עובדים 20% מהנשים ו-10% מהגברים החרדים. והנותרים עובדים במגוון מקצועות טכניים, "כמו שרברבות, שיפוצים וכן הלאה", אומרת כהנר.

מרתק ולא מפתיע לגלות שרובם גם מתאמצים להשתלב בעבודה בסביבה חרדית. לפי ממצאיה של כהנר, 77% מהנשים החרדיות שעובדות ו-65% מהגברים החרדים שעובדים, לא מתחככים בעולם החילוני במסגרת יום העבודה שלהם. וכך יוצא שאחד הכלים המשמעותיים להתערות בחברה הישראלית ממשיך לשרת את תפיסת ההתבדלות החרדית. שוב על-פי כהנר: רק 27% מהגברים החרדים ו-17% מהנשים החרדיות עובדים עם חילונים.

לדברי פפרמן, בעיה נוספת שהולכת ומתהווה קשורה במספר הנשים החרדיות המסיימות את לימודיהן בסמינרים למורות. "נכון לעכשיו, 5,000 נשים חרדיות יוצאות בכל שנה מהסמינרים. אבל רק ל-500 עד אלף מהן יש מקום בהוראה. מה יעשו האחרות? כל כלכלת משק הבית בנויה שם על נשים, ואם לא נמצא פתרון לכך, העוני רק ילך ויגדל".

5. יותר ספרדים יוצאים לעבוד

ד"ר כהנר, שחקרה מקרוב את ארבע הערים החרדיות החדשות (מודיעין עילית, ביתר עילית, בית שמש ואלעד), מעידה שגם הנתונים שלה מאשרים את הסקר החברתי והאופטימי מבין שני הסקרים. היא גם מצביעה על נתון נוסף מעניין: בעוד באלעד, שנתפסת כעיר ספרדית יותר, רק 40% מהגברים הצהירו שתורתם אמנותם (זאת אומרת ש-60% מהגברים משתתפים בשוק העבודה), במודיעין עילית, הליטאית והאליטיסטית מבין הערים החדשות, 70% מהגברים הצהירו שתורתם אמנותם. זה מתיישב עם נתונים אחרים המצביעים על כך שבהתפלגות הפנימית בקרב החברה החרדית, החסידים והספרדים יוצאים לעבוד יותר מהליטאים, שדבקים בספסל הלימודים בכולל.

פפרמן מסכם: "בעוד שבסקר כוח האדם כמעט שאין שינוי, בסקר החברתי רואים שדברים מאוד משתנים. הנתונים מהעשור האחרון מראים על מגמת עלייה ברורה, ומעבר לזה - יש סיכוי שרמת היציאה לעבודה אפילו גבוהה יותר מהמוצהר, מפני שיש רבים שעובדים בשחור".

6. בני ברק היא בירת האופנה

במחקר שלה עסקה כהנר בהרגלי הצריכה של תושבי הערים החרדיות החדשות, במטרה לבדוק את מידת השתלבותם במרחב לעומת הזיקה שהם שמרו לעיר המוצא שלהם. המספרים שלה מעידים על כך ש-90% מהחרדים קונים מזון בעיר מגוריהם החדשה. בגדים, לעומת זאת, רק 50% ייקנו ביישוב, וה-50% הנותרים יעדיפו לקנות בעיר הגדולה, לרוב בני ברק, הנחשבת לבירת האופנה החרדית. אבל שימו לב: 10% מקניית הבגדים ביישוב נעשית במכירות ביתיות. כשמדובר בתכשיטים ובכלי כסף מקומן של המכירות הביתיות רק עולה: 50% מעדיפים לקנות בעיר החדשה, וזה אומר - במכירות ביתיות. "יכול להיות שבמציאות זה אפילו יותר, אבל אנשים חששו להצהיר", מבהירה כהנר.

נתון אנקדוטי נוסף על הרגלי הצריכה של החרדים הוא מקום רכישת הפאות. פאה היא פריט חיוני בחלק מהפלגים החרדים, ומחירה הממוצע הוא 1,500 דולרים. כהנר מספרת שרק 44% מהנשים רוכשות את הפאות שלהן בערי מגוריהן החדשות (30% מתוכן במכירות ביתיות), לעומת 48% מהנשים שיעדיפו לקנות את הפאות שלהן בערי הולדתן. "בטח איפה שאימא שלהן קונה את הפאות שלה", מסבירה כהנר, "כי יש הרגלים שאנשים מתקשים להעתיק למקום מגורים חדש".

7. למעלה מ-5,000 אקדמאים

ב-1999 החליטה המועצה להשכלה גבוהה להפוך את האקדמיזציה במגזר החרדי למשימה על סדר יומה. ב-2002 הקימה עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, את המכללה החרדית הראשונה. כיום יש שלושה מוסדות חרדים להשכלה גבוהה, הנהנים מאישור המל"ג ומתקצוב ממלכתי: המכללה החרדית בירושלים, מכללת בני ברק החרדית (מבח"ר) והמכון הגבוה לטכנולוגיה, שבו לומדות סטודנטיות חרדיות במסגרת מכון לוסטיג.

לפי נתוני המל"ג, בשנת תשס"ו (2005-2006) התמקמו על ספסלי מוסדות ההשכלה החרדים 375 סטודנטים חרדים ועוד 110 תלמידי מכינות. המספרים גדלו משנה לשנה, עד שבשנה הנוכחית הגיעו שלושת המוסדות ל-1963 סטודנטים ול-202 תלמידי מכינות. זאת במכללות המתוקצבות. במכללות הפרטיות (שגם הן תחת פיקוח אקדמי), כמו הקמפוס החרדי קריית אונו ואחרים, לומדים עוד כ-3,000 סטודנטים חרדים; או אולי מוטב לדייק ולומר סטודנטיות, כי עדיין 80% מרוכשי ההשכלה הגבוהה במגזר החרדי הם נשים.

האם להתפעל מנתון זה? אילן מרים גבה ומצביע על שיעור נשירה קיצוני של גברים חרדים מהמכינות. לדבריו, אחד מכל שני גברים נוטש במהלך שנת המכינה, "כי זה קשה", הוא מעיר. "להבדיל מהנשים, הם צריכים ללמוד שפה חדשה, יסודות של מתמטיקה, וזאת כשיש להם כבר משפחה והם צריכים לפרנס אותה".

אריאל דרעי, מנכ"ל המכללה החרדית בירושלים, מאשר שאצל הגברים הנשירה היא גבוהה יותר, אבל מוחה על הנתון שאילן מביא. "במכינה נושרים 15% מהגברים, ובשנים פחות טובות גם הגענו ל-20%. באקדמיה נושרים קצת פחות. אם אחד מכל שני תלמידים היה נושר, היינו סוגרים את המכללה".

לדרעי חשוב גם לומר שמספרי הסטודנטים היו יכולים להיות גבוהים בהרבה אילו היו משנים את מערך הסינון. "השנה פנו אלינו בתקופת הרישום כ-3,500 איש. בסופו של דבר התקבלו למסלולי הלימוד השונים 150 גברים ו-350 נשים. הפער בין המתעניינים למתקבלים הוא 1:7. הפער בין מי שנרשם ובין מי שמתקבל הוא 1:4. ממש כמו במגזר הכללי. וזו בעיה, כי אם רוצים להנגיש את ההשכלה הגבוהה לחרדים, צריך להוריד את הרף. הבעיה היא שלא מביאים בחשבון את מאפייני הסטודנט החרדי".

- מהם המאפיינים הייחודיים?

"רקע סוציואקונומי נמוך. בדיוק הפוך מהמגזר הכללי. אצלנו, ככל שרמת ההכנסה עולה החשיפה להשכלה גבוהה פוחתת, כי במגזר החרדי פונים להשכלה כדי לצאת לעבוד, ומי שיש לו הון לא זקוק לזה. רוב הסטודנטים נשואים ובעלי משפחות. לגברים יש חסרים עצומים בידע כללי. לעומת זאת, אין הכרה רשמית בלימודי הנשים ובמבחני הגמר שהן עושות. במקום להכיר במבחני סאלד, מבקשים מהן לעשות מכינה; ואישה בת 24, כבר אימא, לא תמיד יכולה או רוצה לעשות זאת".

8. חרדים מרוויחים הרבה פחות

השכר הממוצע לנשים (3,690 שקלים) ולגברים (6,123 שקלים) חרדים מועסקים נמוך כמובן מהשכר הממוצע של נשים (5,698 שקלים) וגברים (8,955 שקלים) חילונים. בין השאר מפני שרבים מהם עובדים במשרה חלקית. צירוף המספרים כולם לגודל המשפחה החרדית הממוצעת מוליד חברת עוני.

"יש טענה חרדית שלפיה הם תורמים לתל"ג יותר משנדמה, בגלל שיש להם משפחות גדולות", אומר אילן. "אבל מה שיש לנו אלה נתוני ברוטו - 6,000 לגבר חרדי ו-9,000 לגבר חילוני. זאת אומרת, שגם אם יש לך משפחה גדולה, אתה עדיין לא יכול להוציא יותר ממה שאתה מכניס. יש שני תחשיבים שערכו במשרד האוצר ובמרכז המחקר והמידע של הכנסת באשר להיקף הנזק שנגרם לתל"ג כתוצאה מהיעדרות הגברים החרדים משוק העבודה. בשנת 2000 העריכו זאת ב-5 מיליארד שקל בשנה. היום כלכלנים נוטים לדבר על נזק מינימום של 15 מיליארד בשנה".

טענה נוספת יכולה להיות שתרומת חרדים רבים לתל"ג אינה נספרת, מפני שהיא נעשית באזורים האפורים של המסחר; מילים יפות יותר לתיאור השוק השחור החרדי. מה גודלו של השוק השחור הזה? קשה לדעת.

9. לא מדברים אנגלית

לעומת חשבון וחינוך גופני, ידיעת אנגלית הפכה למכשול הסמלי של החרדים בפני רכישת השכלה גבוהה והשתלבות במקומות עבודה איכותיים. המספרים גם מסבירים מדוע: שיעור החרדים שיודע אנגלית היטב (34% מהנשים ו-19% מהגברים) הוא נמוך מאוד ביחס לדוברי האנגלית החילוניים (45.5% מהגברים, ו-46.2% מהנשים). וניחוש לא כל-כך פרוע הוא שרוב החרדים השולטים באנגלית הם מהגרים מארצות אנגלוסקסיות.

שיעור הגברים החרדים שאין להם כל מושג באנגלית הוא עצום: 40%. לעומתם, הנשים החרדיות במצב טוב: רק 21% לא יודעות מילה באנגלית. המצב חמור במיוחד בהשוואה לגברים החילונים, שרק 16.8% מהם לא יודעים אנגלית, והנשים החילוניות, ש-18.4% מהן לא יודעות אנגלית.

10. 800 חרדים על מדים

המוקש הנפיץ ביותר בשדה הנתונים הוא כמובן זה של השירות הצבאי. אין דרך לקומם יותר את החברה הישראלית מאשר לנפנף מולה בנתונים על מחזורי הגיוס הצפויים בעתיד הקרוב והרחוק, ואילן לא מהסס לעשות זאת: "על-פי מסמכי חדו"ש, המבוססים על נתוני משרד הביטחון והלמ"ס, שיעור מקבלי הפטור ב-2009, בגיל 21, היה 13% ממספר המועמדים לשירות צבאי", וכשאילן אומר מועמדים, הוא מתכוון ליהודים. אילן גם מסביר שהם בודקים את מקבלי הפטור בגיל 21, כדי לא להטות את הנתונים עם דוחי גיוס מקרב הציונות הדתית, שמתגייסים לרוב עד גיל 21.

"על-פי תחזית הצבא ב-2019, 25% ממחזור הגיוס בני ה-21 יקבלו פטור. הצבא לא צריך להיות גאון גדול, הוא רק צריך לבדוק כמה חרדים יש היום בכיתה א'", מוסיף אילן. "זה נתון מבהיל מבחינת החוסן הלאומי, והוא זה שגרם לכך שהרמטכ"ל וראש אכ"א התחילו לדבר על גיוס חרדים, מה שלא עשו קודם".

חוק טל, שעבר כבר לפני עשור, היה אמור לכאורה לסלול את הדרך לפתרון מסוים של הבעיה, אבל, לטענת אילן, החוק הוכשל על-ידי הצבא ומשרד האוצר. "הצבא לא יישם את ההמלצה לפתח מסלולי גיוס לחרדים, כי בראשית העשור לא היה לו צורך בהם - היו לו המון עולים חדשים. משרד האוצר, לעומת זאת, הכשיל את חוק טל באין-סוף ויכוחים על העלות שלו".

פפרמן: "אנחנו שמענו, בפורום פנימי של הצבא, שיש אלפי חרדים שהיו רוצים להתגייס, אבל יש בעיה כי הם עולים יותר כסף. האוצר אומר שמשרד הביטחון יממן, ומשרד הביטחון אומר להפך".

בשנת 2000 שירתו בצבא כמאתיים חרדים, רובם מורים חיילים וכמה מהם בנח"ל החרדי (שרוב חייליו היו אז דתיים אך לא חרדים). "שני דברים קרו לקראת סוף העשור", ממשיך אילן. "יצאה הוראה של אלעזר שטרן, אז ראש אכ"א, שלפחות 70% מחיילי הנח"ל החרדי יהיו חרדים; היום, 80% מהנח"ל החרדי הם חרדים, זאת אומרת סדר גודל של 400 חרדים".

מעבר לזה, הצבא פיתח את מסגרות שח"ר (שירות חרדים). בניגוד לנח"ל החרדי שמיועד לבני 18-22 שאינם נשואים, ולכן הצבא מסכים למסלול סטרילי מנשים, מסלולי שח"ר מיועדים לגברים נשואים בני 22 ומעלה, "ולכן יש בהם רק סביבה מיידית סטרילית מנשים. זאת אומרת, חדר רק של גברים; או, אם אתה טכנאי מטוסים, לא תהיה תחת אותו מטוס עם אישה. חוץ מזה, יש להם גם שעות תפילה, אוכל גלאט ושיעורים", מסביר אילן.

ב-2009 התגייסו דרך שח"ר 400 גברים חרדים. זאת אומרת שבסך-הכול בשנה הקודמת התגייסו 800 חרדים לצבא. "מה שנוצר זה מצד אחד שילוב של החברה החרדית בצבא, בהשכלה ובתעסוקה", אומר מלאך, "אבל התנאי הוא שמירה על המסגרת החרדית; או במילים אחרות, הרחבת האוטונומיה החרדית".

11. 1,245 חרדים בשירות לאומי

גם השירות האזרחי סבל ועודנו סובל מגרירת הרגליים של משרד האוצר. על אף שחוק טל הורה על הקמת השירות האזרחי ב-2002, מינהלת השירות האזרחי יצאה לדרך רק בספטמבר 2008. נכון לחודש יולי 2010 התנדבו לשירות האזרחי 1,245 גברים חרדים, "שזה נתון יפה, אם רוצים להראות שחרדים יכולים לשרת", נושך אילן. "הבעיה היא ש-80% משרתים ברווחה ובחונכות של ילדים בסיכון, שזה אומר שב"בניקים. לא הייתה כוונה להפוך את השירות האזרחי לכלי למימון עמותות חרדיות. השירות האזרחי נועד לעסוק בפעולות חירום וביטחון שיהוו תחליף פחות או יותר סביר לשירות בצבא".

במינהלת השירות האזרחי מוחים על דבריו של אילן. "השירות האזרחי הוא עדיין שתיל רך", אומר המנכ"ל החדש של המינהלת, שר-שלום ג'רבי. "גם בהמלצות ועדת עברי, הוועדה הממלכתית לכינון שירות אזרחי במדינת ישראל, הומלץ שהשירות האזרחי יתחיל בתוך הקהילה, כדי שיתבסס קודם. לאחר מכן, כך הומלץ, השירות ייעשה במסגרות מקיפות יותר ולא רק במגזר החרדי".

לעובדי המינהלת גם חשוב להדגיש שהם מאפשרים שירות אזרחי בישיבות רק בתנאי שאלה הוכרו כמוסדות רווחה על-ידי הרשות המקומית. לטענתם, למנוע משב"בניק חרדי להידרדר לסמים ולפשע זו פעילות רווחה, גם אם היא נעשית בתוך המגזר פנימה.

12. לא משתלם לצאת לעבוד

בחודש שעבר הורה בג"ץ לבטל את הבטחת ההכנסה בסך 1,040 שקלים בחודש, שניתנה ל-11 אלף משפחות אברכים, בתנאי שיש להם לפחות שלושה ילדים, שהאברך ואשתו גם יחד לא משתכרים יותר מ-1,200 שקלים בחודש, ושבבעלותם רק דירה אחת ואין להם רכב. "במילים אחרות", קובע אילן, "זו קצבה שמאלצת 22 אלף איש לא לעבוד. הסעיף הזה מועמד לתואר הסעיף הכי אידיוטי בספר התקציב. גם אם יוסיפו את הכסף שייחסך מביטול הסעיף לתקציב האברכים, ויחלקו אותו לכל 70 אלף האברכים, זה יהיה טוב יותר מהמצב הנוכחי, כי זה ישחרר את הנשים לעבוד".

אלא שלפי דוח המועצה הלאומית לכלכלה שפרסם חגי לוין במארס 2009, נראה שבמצב הנתון פשוט לא משתלם לחרדים לצאת לעבוד. לפי חישוב שהם ערכו במסגרת המחקר, כשאברך ואשתו בבית, הם מגיעים להכנסה משפחתית שבין 4,000 ל-5,000 שקלים בחודש, המורכבת מקצבאות ילדים (910 שקלים לשישה ילדים), מקצבת הבטחת הכנסה ממשרד הדתות (שבאותם ימים עמדה על 940 שקלים), מקצבת כולל ממשרד החינוך (700 שקלים), מתשלום מהכולל שמגיע מתרומות (1,000-2,000 שקלים, תלוי בישיבה) ומתלושי שי וצדקה (500 שקלים, אם כי יש שמפקפקים בגובה הסכום הזה).

אם האישה תצא לעבוד, היא אמנם תכניס בממוצע 3,710 שקלים, אבל המשפחה תאבד את הקצבה ממשרד הדתות, וגם תעמיס על התקציב את עלות מעונות היום (על-פי הערכתו של לוין 600-800 שקלים לחודש), ועוד הוצאות שונות כמו ביגוד, פאה, מזון לתינוקות ועזרה בימי חופשות (500 שקלים נוספים). יוצא שמה שנשאר למשפחה עם אם חרדית עובדת הוא לא מאוד רחוק ממה שהיה לה אילו הייתה נשארת בבית (5,500-6,700 שקלים).

גיבנת נוספת על גבה של יציאת החרדים לעבודה היא שהמצב לא משתפר מהותית גם כשהגבר מוותר על תורתו אמנותו לטובת התפרנסות; כיוון ששתי משכורות ממוצעות נמוכות יחסית (7,420 שקלים) מתקשות לחפות על הפסד שלל הקצבאות הכולל פלוס ההנחה בארנונה. זאת אומרת שכדי שישתלם לאברך לצאת לעבודה הוא צריך להרוויח מינימום 6,000 שקלים. "איפה תמצאי לאברך ג'וב ב-6,000 שקל?", מקשה אילן.

13. האם יש שינוי באופק?

לא מזמן התגלגל בני פפרמן ממשרד התמ"ת לחנות צומת ספרים בתחנה המרכזית בירושלים, ושם הוא ראה בחור חרדי רכון על ספר. "עשיתי תרגיל מלוכלך והפלתי איזשהו ספר לידו, כדי שאוכל להתכופף, להתנצל ולהציץ במה שהוא קורא. את יודעת מה הוא קרא?", שואל פפרמן. "את הספר של פרופ' שלמה זנד 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?'. זה קורה בלילה, כשהם משתחררים מתורתו אמנותו".

פפרמן מתעקש שמתחת לערימת הנתונים עוברת החברה החרדית תהליך עמוק של שינוי, שחומק מהרדאר החילוני. הוא מפנה לנתון המתבקש: ל-41.6% מהחרדים יש בבית מחשב (לעומת 79.2% מהחילוניים), ו-24.6% מהחרדים גם מחוברים לאינטרנט (לעומת 85.3% מהחילונים). "לפני עשור היית מאמינה שרבע מהחרדים יהיו מחוברים לאינטרנט? גם אם הוא אינטרנט כשר", תוהה פפרמן. "תראי גם כמה חרדים יש בקפה אינטרנט. תראי כמה חרדים מסתובבים בשבוע הספר בין הוצאות הספרים החילוניות. אני אומר לך שכל זה לא מופיע בסטטיסטיקה".

אבל איך אתה יכול לדעת אם אוסף האנקדוטות הזה באמת מצטבר לשינוי אמיתי?

"בגלל שאני עוסק בזה. אני פוקח עין ורואה את השינוי. אנחנו יודעים מסקרים שלנו, שחרדים רבים כבר לא שואלים רבנים על יציאה לעבודה. והרבנים חכמים ולא דוחפים את האף לנושא. אנחנו כולנו התחנכנו לבנות תוכניות על בסיס נתונים. אנחנו כלכלנים דפוקים. לא מוכנים לזוז בלי נתונים. אבל זו אליה וקוץ בה, כי לא את הכול ניתן למדוד במספרים. אני אומר לך: למקבלי ההחלטות בישראל יש יותר מדי שעות בחברת כלכלנים, ופחות מדי שעות בחברת אנתרופולוגים".